אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים — תשובות למורה

מקור: חוברת מורה עמ׳ 18

חלק א׳ — פענוח כתב רש״י

1. אמר ליה רבי אבא לרב אשי הכי אמרי במערבא משמיה דרבי מהגמרא שלנו (1)
2. עולא לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים מהגמרא שלנו (2)

חלק ב׳ — פיסוק

התשובון:

אמר ליה רבי אבא לרב אשי: הכי אמרי במערבא משמיה דרבי עולא: לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים.

הסבר: כלל 1 (אומר) בשרשרת מסירה: רבי אבא מוסר לרב אשי את דברי רבי עולא שנאמרו בארץ ישראל — שתי נקודתיים, שלושה שמות בקו תחתון. שימו לב למסע של התורה: נאמר בארץ ישראל והגיע לבבל.

חלק ג׳ — שאלות

1. במה שונה תירוצו של רבי עולא משלוש האוקימתות של היחידה הקודמת? הבנה

הוא אינו מעמיד במקרה מיוחד אלא קובע עיקרון כללי — הנתקל פטור תמיד

2. נסח את העיקרון במילים שלך: על מי מוטלת האחריות ברשות הרבים? הבנה

התשובה בסיכום שעל הלוח.

3. מיהו ״במערבא״, ולמה ארץ ישראל נקראת כך לפי חכמי בבל? איתור

ארץ ישראל — שנמצאת מערבית לבבל

4. האם העיקרון נכון גם היום — הולך רגל שמסתכל בטלפון? היכן עובר הגבול? חשיבה

התשובה בסיכום שעל הלוח.

הסיכום שעל הלוח

1. אמר ליה רבי אבא לרב אשי: הכי אמרי במערבא משמיה דרבי עולא (כך אומרים בארץ ישראל):
2. לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים — אדם ההולך ברחוב אינו חייב לבדוק כל צעד; מותר לו להניח שהדרך פנויה.
3. כלומר: המשנה פוטרת את הנתקל בכל מקרה — לא רק בחושך או בפינה — כי המניח הוא שיצר את המכשול במקום שבו אנשים הולכים בטבעיות.

נקודת קושי צפויה

התלמידים שואלים: אז מה ההלכה — האוקימתות או העיקרון? לענות בכנות: להלכה נפסק העיקרון של רבי עולא (רמב״ם) — הנתקל פטור כי אין דרך להתבונן. זו הזדמנות ללמד שהגמרא מביאה לפעמים כמה דרכים ומכריעה בהמשך — לא כל מה שמופיע בסוגיה הוא ההלכה הסופית.