המצניע את הקוץ — מפריח ומצמצם — תשובות למורה

מקור: חוברת מורה עמ׳ 44

חלק א׳ — פענוח כתב רש״י

1. לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים משפט 12 בחוברת

חלק ב׳ — פיסוק

התשובון:

אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא מפריח, אבל מצמצם — לא. מאי טעמא פטור? אמר רב אחא בריה דרב איקא: לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים.

הסבר: שני ״אמר״ — כלל 1: נקודתיים אחרי כל אחד. ״לא שנו אלא״ — תבנית אמוראית לצמצום משנה; קו מפריד לפני הסייג. ״מאי טעמא״ — שאלת הנימוק (עיגול + סימן שאלה). סוגיה שלמה במעגל אחד.

חלק ג׳ — שאלות

1. מה ההבדל בין ״מפריח״ ל״מצמצם״ — ומה הדין בכל אחד? איתור

התשובה בסיכום שעל הלוח.

2. מהו נימוק הפטור במצמצם? איתור

אין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים

3. השווה ליחידה ה׳ של משנה א׳ (״אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים״): איך אותו סוג סברה עובד לשני הכיוונים? מבנה

הולכים לפי התנהגות סבירה: בדרך — אין מתבוננים; בכתלים — אין מתחככים

4. נסח את הכלל: היכן עובר גבול האחריות בין בעל המכשול להולך? חשיבה

התשובה בסיכום שעל הלוח.

הסיכום שעל הלוח

1. אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא מפריח (הקוץ בולט לחלל רשות הרבים), אבל מצמצם — לא (הצמיד את הקוץ לכותל שטחו — פטור).
2. מאי טעמא פטור? אמר רב אחא בריה דרב איקא: לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים — ההולך שנצמד לכותל פשע בעצמו.
3. העיקרון המוכר מפרקנו חוזר במהופך: ברשות הרבים אחריות המניח; בתוך תחומו — הנפגע הוא שסטה מדרך בני אדם.

נקודת קושי צפויה

יחידה קצרה ויפה — הזדמנות להראות לתלמידים שהפרק בנוי כקשת: נפתח ב״אין דרכן להתבונן בדרכים״ ונסגר ב״אין דרכן להתחכך בכתלים״. מי ששם לב לתקבולת — הבין שהגמרא היא יצירה ערוכה, לא אוסף מקרים. שווה לתת להם לגלות את זה לבד.